ההיסטוריה של בנייני האומה

עם סיום הקונגרס הציוני הראשון בבזל, חלם הרצל להקים עבור הקונגרס בית קבע בירושלים. בספרו “אלטנוילנד” (1902) הוא מתארו כבניין אדיר ובו אולם שיש מואר, גבוה ורחב ידיים, שבמסדרונותיו מתהלכים צירי הקונגרס.
בשנת 1949 פנה אלכסנדר (עזר) יבזרוב מהסוכנות היהודית, אדם מלא מרץ וחזון ובעל כושר ביצוע נדיר, לראש הממשלה דוד בן גוריון והציע לו להקים בירושלים בית קונגרס שישמש כמקום לכינוסים ולחגיגות. בן גוריון, בדרכו המעשית, ערך חישובים, סבר שיש לתת לבית הקונגרס שם עברי, ונתן אישור לקיים תחרות אדריכלים. בתחרות זכה זאב רכטר ממשרד האדריכלים רכטר, זרחי, רכטר. שבעה חודשים אחר כך החלו בפיצוץ סלעים באתר הבנייה, במקום שעמד הכפר שיח’ באדר.

למרות המאמצים העילאיים לא הושלם המבנה עד למועד פתיחת הקונגרס הכ”ג, ובכל זאת זכה האולם הגדול של בנייני האומה, אולם אוסישקין, לארח את הקונגרס הציוני הראשון במדינת ישראל.

54 שנים לאחר הכרזתו של בנימין זאב הרצל: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים”, התכנס הקונגרס הציוני הכ”ג בבנייני האומה בירושלים, מקום מושב הקבע שלו מאז ועד היום. פני הכול היו נשואות אל סמל המדינה,מאות אנשים עבדו לילות כימים כדי להכשיר את האולם הגדול לבאי הקונגרס. וכך, בתוך השלד הבלתי גמור של הבניין, בין פיגומים ומוטות ברזל, הוקמה תפאורה עשויה מבד ומקרטון.

אלפי מטרים של בד כיסו את קירות הבטון החשופים והרצפה כוסתה בשטיחים כחולים, הותקנו 1,900 מקומות ישיבה. ב-14 באוגוסט 1951 נפתח הקונגרס בהשתתפות 450 צירים ולמעלה מ-1,500 משתתפים מכל קצוות תבל.
מאז ועד היום מרכז הקונגרסים הבינלאומי בנייני האומה מארח את הקונגרסים הציוניים ואת נציגיו מכל רחבי העולם, בדיוק כפי שחלם בבזל בנימין זאב הרצל.

בשנת 1949 זכה זאב רכטר ממשרד האדריכלים רכטר, זרחי, רכטר, בתחרות תכנון בנייני האומה. הבניין עוצב בסגנון מודרני ומאופק, כגוש אחיד בעל חזית ענקית דמוית מצוק המתנשא מעלה. התכנון נועד לבטא את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. תכנון המבנה נעשה ברוח האדריכלות הייצוגית של מבני ציבור בינלאומיים בני התקופה, על מנת שלא ליצור מבנה בעל מראה אטום מדי, הושארה חזית הבניין ללא ציפוי אבן. בכניסה לבניין נבנתה רחבה גדולה, שיצרה מעבר הדרגתי בין הרחוב לבין הבניין ויצרה תחושה של עלייה לרגל, התחושה המונומנטלית נמשכה גם בתוך אולמות הבניין, שהתאפיינו בקווים פשוטים ונקיים, וכללו טרקלינים ומדרגות רחבות ידיים, תקרות גבוהות וחללים ענקיים.

אולם המופעים על שם מנחם אוסישקין שבלב הבניין תוכנן לאכלס את הקונגרסים הציוניים, כינוסים בינלאומיים ואירועי תרבות, ובו 3,104 מושבים. בתחילת שנות ה-90, למבנה נוסף אולם טדי על שם טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, בעל צורה מתומנת, ונבנתה לבניין כניסה מזרחית ולפניה רחבה גדולה. במסגרת התחדשות הבניין שונתה החזית ההיסטורית ועוצבה מחדש על ידי תוספת חלונות זכוכית.

התערוכה הבינלאומית “כיבוש השממה”, שנפתחה בשנת 1953, תוכננה בד בבד עם הקמת בנייני האומה, וכך, שנתיים בלבד לאחר פתיחתו, כבר נערכה בבניין תערוכה בינלאומית חשובה. אונסקו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו”ם, הכיר באבדן שטחי חקלאות פוריים כתוצאה מחוסר מיומנות ומניצול רשלני של קרקע ברחבי העולם, ובחר במדינת ישראל, ששוכנת על גבול המדבר, למקום התערוכה. את התערוכה ארגן אלכסנדר (עזר) יבזרוב, מקים ומנהל בנייני האומה, והוצגו בה פתרונות טכנולוגיים למקורות מים, שיטות להשבחת זנים של צמחים ובעלי חיים בחקלאות, ציוד חקלאי מתקדם ומתקנים לבינוי כבישים. עם המדינות שהשתתפו בתערוכה נמנו בלגיה, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, אורוגוואי, ברזיל, ארגנטינה, דנמרק, ארצות הברית, קנדה, טורקיה ויוון. בתערוכה ביקרו למעלה מחצי מיליון איש. היא הייתה אירוע מרכזי בחיי הארץ, ונתפסה כאירוע ציוני מובהק.

לאור ההצלחה הרבה שזכה לה הביתן הישראלי בתערוכה הוחלט להופכו לתערוכה מתמדת, אך הוא פורק למורת רוחם של רבים,כדי להקים את “תערוכת העשור”.

תערוכת העשור הייתה התערוכה הגדולה ביותר שהתקיימה עד אז בישראל, והיא התקיימה כחלק מחגיגות העשור למדינה. התערוכה נועדה להיות מפעל חינוכי והסברתי, וקהל היעד שלה היו אזרחי ישראל ותיירים. התערוכה הורכבה משני אגפים ראשיים: “האגף הלאומי”, שנועד להסביר את הרקע ההיסטורי של עם ישראל עד הקמת המדינה, והוא חולק למדורים: “אומה עתיקה-חדשה”, “עלייה וקליטה”, “הדאגה לעם בריא”, “חינוך, תרבות ואמנות”, “ביתן צה”ל”, “חקר הטבע וניצולו”, “הישגי הכלכלה” ו”פנינו לעתיד”; האגף השני, “האגף המשקי”, נועד להציג את הישגי המשק הישראלי, וביתניו הושכרו לגופים מסחריים. גם כאן נעשתה חלוקה למדורים: “מוסדות ושירותים”, “תיירות, נופש, תחבורה”, “מזון, לבוש, בריאות”, “הבית ותוכנו”, “מתכת מכונות” ו”מפעלי פיתוח”. כמו כן הציגו בו חברות זרות.

תערוכת העשור נפתחה ב-5 ביוני 1958 והשתרעה על שטח של 120,000 מ”ר. התערוכה שימשה עילה להשלמת ציפוי האבן על גבי הקירות החיצוניים של בנייני האומה. התערוכה נפתחה באירוע חגיגי, והנשיא יצחק בן צבי משך מנוף תאורה שהאיר את שטח התצוגה. הנשיא וראש הממשלה דוד בן גוריון נשאו נאומים, ומקהלה ותזמורת ביצעו את האורטוריה “בריאת העולם” של היידן. בתערוכה הוקם אולפן שידור של קול ישראל ושודרו בו חידונים בשידור ישיר ובהשתתפות הקהל, והופיעו בו בין היתר הדודאים, להקת הנח”ל ואריק איינשטיין. התערוכה הוצגה במשך חודשיים וחצי וביקרו בה 600,000 איש מכל שדרות הציבור.

לאחר שהסתיימה הצגת התערוכה הייתה כוונה להשאיר חלק ממנה כתערוכה מתמדת, כפי שנעשה בתערוכת “כיבוש השממה”, אך גם היא פורקה.

האירוע הראשון בבנייני האומה היה הקונגרס הציוני הכ”ג שהתקיים בו עוד בטרם הושלמה בנייתו. מאז התקיימו בבנייני האומה אירועים וכינוסים שונים: קונצרטים, מופעי מחול וזמר, אירועים ממלכתיים, ועידות מפלגתיות, יריד הספר הבינלאומי, יריד בולאות, ועידת בנקאים, ועידות עסקים, אירועי ארגון “תגלית” וכנס הנשיא. המקום הפך בזכות אולמיו הרבים המצוידים באמצעי טכנולוגיה מתקדמים למקומם הטבעי של ועידות וכנסים מקצועיים, השתלמויות, ימי עיון, סמינרים ועוד. המרכז מספק שירותי תקשורת, וידאו ומחשבים ותאי תרגום סימולטני חדשניים. שטחו העצום ניתן לחלוקה גמישה ומאפשר העמדת ביתני תערוכה ותצוגות ברמה הגבוהה ביותר.

מרכז הקונגרסים אירח בשנים האחרונות תערוכות וירידים קבועים, כגון תערוכת היודאיקה, יריד הדירות, יריד האירועים, יריד האופנה ויריד המכוניות. האולמות המגוונים, הבמות המיוחדות, האמצעים האקוסטיים החדישים והמסכים המשוכללים מספקים בסיס מקצועני אידיאלי למופעים ולאירועי תרבות ואמנות – מקטנים ואינטימיים ועד בינלאומיים ומורכבים. המרכז מארח, במקצועיות ובהצלחה, מופעים מוסיקליים מכל סוג: אופרה, מוסיקה סימפונית, רסיטלים, מוזיקה אתנית, רוק, ג’ז, פופ ועוד, וכן מופעי תיאטרון ומחול. זהו מקום משכנה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בירושלים, המקיימת כ-12 קונצרטים בשנה, ושל התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור. פעמיים אירח המרכז את תחרות האירוויזיון, ומדי שנה מוצגים בו אירועי פסטיבל ישראל. בשנת 2013 התארח בבנייני האומה נשיאה ה-44 של ארצות הברית מר ברק אובמה, הנשיא נאם לעיני אלפי סטודנטים כחלק מביקורו ההיסטורי בישראל.
במרכז התקיימו לאורך שנים ועידות הנשיא- בהן התארחו שועי עולם- נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון, רה”מ בריטניה טוני בלייר, הזמרת ברברה סטרייסנד, השחקן ההוליוודי רוברט דה- נירו ועוד. בשנת 2019, כחלק ממעבר שגרירות ארה”ב לירושלים, התקיימה לראשונה חגיגת יום העצמאות המסורתית של השגריר בירושלים- בבנייני האומה

שיתוף פעולה רב-שנים בין רשות השידור לבנייני האומה הוליד את אחד מאירועי הזמר העברי שהפכו למזוהים עם שני הגופים, והטביעו חותם בל יימחה על תולדות הזמר והפזמון הישראלי. 
תחרות השירים “פסטיבל הזמר והפזמון” נוסדה בשנת 1960 ושודרה בקול ישראל. ב-1965 עבר הפסטיבל לבנייני האומה, ולווה בתזמורת הסימפונית של רשות השידור, בניצוחו של משה וילנסקי. במקום הראשון באותה שנה זכה השיר “איילת החן” בביצועם של אריק איינשטיין ויפה ירקוני. במקומות השני והשלישי זכו השירים “הגביע” ו”ליל קרב”, שאת שניהם ביצעו שלישיית גשר הירקון ונחמה הנדל. ב-1969 שודר לראשונה הפסטיבל בשידור חי בטלוויזיה הישראלית.

בין השירים שנכתבו עבור פסטיבל הזמר והפזמון והפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית אפשר למצוא את “ליל סתיו” בביצועם של אריק איינשטיין ויפה ירקוני, “לא פעם בקיץ” בביצועם של עדנה גורן ואריק איינשטיין, ו”בלדה לחובש” בביצועו של יהורם גאון. הכללת שיר זה בפסטיבל הזמר בעיצומה של מלחמת ההתשה לוותה בביקורת ציבורית, ובמשך שנים נאסרה השמעתו ברדיו.
בשנת 1967 הזמין ראש עיריית ירושלים טדי קולק חמישה שירים עבור הפסטיבל, שהושרו מחוץ למסגרת התחרות, ובהם שירה של נעמי שמר “ירושלים של זהב”, בביצועה של שולי נתן. כמה חודשים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הפך השיר לסמל המלחמה והניצחון. 
שירים אחרים שנחרתו בתודעה הציבורית היו “בדרך חזרה” בביצועו של אבי טולדנו החייל, “על כפיו יביא” בביצועה של רבקה זוהר, “פראג” בביצועו של אריק איינשטיין, שגם חתם בשיר זה את הופעותיו בפסטיבל הזמר, “אהבתיה” בביצועו של שלמה ארצי, “רבי עקיבא” בביצועה של רבקה זוהר, “אהבתה של תרזה דימון” בביצועה של אילנית, “מים לדוד המלך” בביצועה של להקת הגשש החיוור ועוד רבים וטובים.

שירי פסטיבל הזמר והפזמון הגיעו פעמים רבות אל המקומות גבוהים במצעדי הפזמונים של התקופה, ושימשו קרש קפיצה לקריירות של מבצעיהם. שירים רבים שנכתבו לפסטיבלי הזמר שיקפו את רוח התקופה, התייחסו לאירועים היסטוריים מרכזיים וביטאו הלכי רוח מרכזיים בציבוריות הישראלית.
ב-1978 הוחלט כי השיר הזוכה בפסטיבל ייצג את מדינת ישראל בתחרות האירוויזיון, ושירי התחרות שינו את אופיים והפכו לקלילים וקליטים יותר כדי לנסות ולקלוע לטעם הקהל האירופאי. השיר “אבניבי” בביצועו של יזהר כהן זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר ובמקום ראשון באירוויזיון, והביא את תחרות האירוויזיון של 1979 לבנייני האומה בירושלים. גם בתחרות זו זכה שיר ישראלי, “הללויה” בביצועם של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש. 20 שנה אחר כך, בשנת 1999, זכו בנייני האומה לארח שוב את תחרות האירוויזיון, והפעם בעקבות זכייתה שנה קודם לכן של דנה אינטרנשיונל בתחרות, עם השיר “דיווה”. 

בנייני האומה הנם מפעל לאומי ועממי כאחת. אופי זה של המפעל התבלט בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה, אשר התקיים בירושלים ביום ז’ בשבט, תש”י (25 לינואר, 1950), בישיבה חגיגית שקיימה מליאת ההנהלה של הסוכנות היהודית. בטקס זה חתמו מנהיגי הדור וראשי הציבור בישראל על המגילה. על מהות המפעל של בנייני האומה ילמדו השמות שבהם נחתמה מגילת היסוד: הנשיא, ראש הממשלה ושריה, חברי הנהלת הסוכנות היהודית, חברי הכנסת, ראשי הקרנות ועשרות נציגים של הישוב; והנואמים באותו מעמד הביעו את דבר המפעל הגדול הזה – את חוויית החזון ואת היקף המעשה של בנייני האומה. (מתוך: בנייני האומה, ירושלים, 1950, הוצאת איגוד בנייני האומה)

1. חיים ויצמן, 1874–1952, נשיא המדינה

חיים ויצמן נולד בבלארוס בשנת 1874. הוא השלים לימודי דוקטורט בכימיה, כיהן כציר בקונגרסים ציוניים, השפיע על פרסום הצהרת בלפור, היה ראש “ועד הצירים”, היה ממייסדי האוניברסיטה העברית, כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וייסד את מכון ויצמן. היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. נפטר בשנת 1952.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“היום אנו חותמים על המגילה לאבן הפינה של בניין הקונגרס הציוני בירושלים. מאורע גדול הוא זה בחיינו. לכאורה, לא חסרנו בימים האלה, מאז הקמת מדינתנו, ימים גדולים וחשובים. אולם בניין בית של קבע לקונגרס הציוני בירושלים לא מן הקלים הוא. כשם שאנו עדים לשינוי פני הארץ משממה לארץ נושבת, כך נזכה להפוך את שבטי ישראל המפוזרים והמפורדים לאומה אחת, מגובשת ועובדת.”

2. דוד בן גוריון, 1886–1973, ראש הממשלה

דוד בן גוריון נולד בפולין בשנת 1886. עלה ארצה בגיל 20 וגורש ממנה על ידי הטורקים בגיל 29. התגייס לגדודים העבריים בצבא הבריטי. בן גוריון הוא ממקימי מפלגת אחדות העבודה. היה מזכ”ל ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים. ממקימי מפא”י. היה יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית. הכריז על הקמת מדינת ישראל. היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר ביטחון. ייסד את מפלגת רפ”י. נפטר בשנת 1973.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“עם הקמת מדינת ישראל נעשתה ירושלים מאליה בירת המדינה. ירושלים אינה רק בירת המדינה, אלא הייתה ותהיה בירת האומה העברית. ירושלים בריבונותה של ישראל תשמש מרכז הרוח, המדע, התורה, שוחרי הטוב והצדק של כל ישראל בעולם. בירת ישראל תאכסן בתוכה בתוקף המקום שהיא תופסת בהיסטוריה היהודית והעולמית גם כינוסים יהודיים ועולמיים, ותהיה למרכז עולמי של הצדק והשלום בעולם.”

3. ברל לוקר, 1887–1972, יו”ר הסוכנות היהודית בירושלים

ברל לוקר נולד בגליציה בשנת 1887. היה חבר במפלגת פועלי ציון ואחר כך חבר הנהלת הסוכנות היהודית. עלה ארצה ב-1936 וכיהן כיועץ מדיני של הנהלת הסוכנות.
היה יו”ר הסוכנות היהודית בין השנים 1948–1956. כיהן כחבר כנסת והיה יו”ר הפועל הציוני. יקיר העיר ירושלים. נפטר בשנת 1972.

4. יצחק אייזיק הלוי הרצוג, 1888–1959, הרב הראשי לישראל

יצחק אייזיק הלוי הרצוג נולד בפולין בשנת 1888 ועבר בנעוריו לאנגליה. הוסמך לרבנות, למד מתמטיקה ושפות קלאסיות ושמיות, וקיבל תואר דוקטור לספרות. שימש כרבה הראשי של יהדות אירלנד. פעל להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה ולהצלת ילדים ששרדו את השואה. כיהן כרב הראשי של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל. חתן פרס ישראל לספרות תורנית. נפטר בשנת 1959.

5. בן ציון מאיר חי עוזיאל, 1880–1953, הראשון לציון

בן ציון מאיר חי עוזיאל נולד בירושלים בשנת 1880. כיהן כרב העדה הספרדית ביפו. שימש כנשיא תנועת המזרחי. מונה לרב קהילת סלוניקי ופעל להפצת השפה העברית והציונות. כיהן כרב הספרדי הראשי של תל אביב. היה חבר בוועד הלאומי הציוני. כיהן כרב ראשי וראשון לציון של ארץ ישראל ואחר כך של מדינת ישראל. נפטר בשנת 1953.

6. משה זמורה, 1888–1961, נשיא בית המשפט העליון

משה זמורה נולד בגרמניה בשנת 1888 ולמד עברית בילדותו. שירת בצבא הגרמני וקיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לישראל בשנת 1920. כיהן כיו”ר בית הדין של ההסתדרות הציוני, היה חבר מפא”י ואחד מחמשת השופטים הראשונים במדינת ישראל. כיהן כנשיא הראשון של בית המשפט העליון. נפטר ב-1961.

7. זאב גולד, 1889–1956, ראש המחלקה לפיתוח ירושלים של הסוכנות היהודית, חבר מועצת המנהלים של בנייני האומה

זאב גולד נולד בפולין בשנת 1889 והיגר לארצות הברית. שימש כרב קהילה בשיקגו, בסן פרנסיסקו ובניו יורק. כיהן כנשיא ישיבת תורה ודעת. היה חבר הנהלת הקונגרס היהודי העולמי ויו”ר כבוד של קרן קימת לישראל בארצות הברית. השתתף בקונגרסים ציוניים והיה חבר הוועד הפועל הציוני. כיהן כחבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראש המחלקה לפיתוח ירושלים. היה נשיא תנועת המזרחי בישראל ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות. נפטר בשנת 1956.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“בנייני האומה בירושלים עיר הקודש יהוו את מרכזה של ירושלים החדשה וגשר בין ישראל והעם אשר בגולה. בבניין הזה יתאספו אנשי המדע של עמנו, גדולי התורה, החכמה והאמנות מכל ארצות פזוריהם. הרינו מניחים כאן יסוד להגשמת תכניות רחבות אשר יעשירו את בירתנו עושר רב ויביאו תועלת רוחנית וגשמית לעיר, לארץ וליהדות כולה.”

8. נחום גולדמן, 1895–1982, יו”ר הסוכנות היהודית בניו יורק

נחום גולדמן נולד ברוסיה בשנת 1895, היגר לגרמניה ולמד משפטים ופילוסופיה. יזם את האנציקלופדיה הגרמנית-יהודית ואת אנציקלופדיה יודאיקה. שימש כנציג ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים בשווייץ. עקר לניו יורק, הצטרף לוועד החירום היהודי ושימש כנציג הסוכנות היהודית. היה בין מארגני הקונגרס הציוני העולמי וכיהן כנשיאו. היה הוגה רעיון מוזאון בית התפוצות לפזורה היהודית. נפטר בשנת 1982.

9. יוסף שפרינצק, 1885–1959, יושב ראש הכנסת; יושב ראש הוועד הפועל הציוני

יוסף שפרינצק נולד במוסקבה בשנת 1885. היה חבר הוועד המרכזי של ציוני ציון ברוסיה. כתב בעיתונים עבריים ויידשיים בפולין. היה ממקימי צעירי ציון ברוסיה ושימש כציר בקונגרסים ציוניים. עלה לישראל בשנת 1910 וכיהן כמזכיר תנועת הפועל הצעיר ואחר כך גם עמד בראשה. נמנה עם מייסדי הסתדרות העובדים והיה ממייסדי מפא”י. כיהן כחבר ההנהלה הציונית בירושלים, כמזכ”ל ההסתדרות וכיו”ר הוועד הפועל הציוני. כיהן כיו”ר הראשון של הכנסת, ולאחר מות חיים ויצמן שימש כנשיא המדינה בפועל. נפטר בשנת 1959.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“לפני שלושה דורות החליט העם העברי בתוקף מכריע לחדול להיות נכרי בארץ נכרייה. כדי לכנס את רצון האומה להגשמת החלטתה, הקים הרצל את בית כינוס רצון האומה – את הקונגרס הציוני. הקמת בנייני האומה תאפשר לנו גם לגמול גמול לכל העמים שנהגו בנו מידת הכנסת אורחים, ונהיה מאושרים שגם אצלנו יהיו כינוסים של המדע והשלום בעולם.”

10. אברהם גרנות, 1890–1962, יושב ראש הדירקטוריון של קרן קימת לישראל, חבר מועצת המנהלים של בנייני האומה

אברהם גרנות נולד בשנת 1890 בבסרביה. למד משפטים וכלכלה בשווייץ וקיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לישראל בשנת 1924 ועבד יחד עם מנחם אוסישקין. שימש כחבר מועצת העם והיה מחותמי מגילת העצמאות. כיהן כיושב ראש קרן קימת לישראל והיה יושב ראש דירקטוריון חברת מקורות. שימש כחבר כנסת. נפטר בשנת 1962.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“הקרן הקימת לישראל, שהיא אחת מיצירותיו הראשונות של הקונגרס הציוני, סיפוק רב הוא לה ליתן יד להקמת הבניין הזה, הראשון בין הבניינים המפוארים שיקומו על אדמת העם בטבורה של בירת ישראל, בתוככי הקריה שלנו, קריית דוד מלך ישראל. הקרן הקימת רכשה את השטח הנרחב הזה והעמידה אותו לרשות המפעל. שהרי מובן וברור, כי בית זה, שיסמל את המשך הפעולה הענפה והמבורכת של התנועה הציונית, חייב לעמוד על אדמה שנרכשה על ידי העם ולמען העם כולו.”

11. דניאל אוסטר, 1893–1963, ראש עיריית ירושלים, יושב ראש הוועד הירושלמי של איגוד בנייני האומה

דניאל אוסטר נולד בגליציה בשנת 1893. למד משפטים באוניברסיטת וינה ובשנת 1914 עלה לישראל. כיהן כמזכיר המחלקה המשפטית של ועד הצירים וחיבר את ספר תקנות בתי המשפט העבריים. נבחר לאספת הנבחרים הראשונה מטעם מפלגת הפועל הצעיר. היה ממייסדי שכונת רחביה וחבר מועצת העיר ירושלים. כיהן במועצת המנהלים של קרן קימת לישראל, היה חבר במועצת המדינה הזמנית, ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות. נבחר לראש העיר הראשון של ירושלים לאחר הקמת המדינה. נפטר בשנת 1963.
מדבריו בטקס החתימה על מגילת היסוד של בנייני האומה:
“כל עוד נמצאים יהודים בתפוצות, הרי ישראל נזקקת להם, ואין קיומם שם קיום, מבלי שעיניהם תהיינה צופות לציון ולבם ונפשם מכוונים לישראל. עיריית ירושלים ותושביה מגישים ברכתם למקימי מפעל זה בתוככי ירושלים רבתי. אנו יודעים להעריך יפה את גודל המעשה ואת העוז, התבונה והכוח הדרושים לקבלת עול ביצוע מלאכת קודש זו. אנו יודעים את ערך העידוד של המפעל לירושלים בכלל.”

12. אלכסנדר (עזר) יבזרוב, 1894–1973, המנהל בפועל של בנייני האומה

אלכסנדר יבזרוב נולד באוקראינה בשנת 1894. למד משפטים באוניברסיטת פטרבורג וערך שם עיתון סטודנטים ציוני. בזמן המהפכה הרוסית נמלט לסין והקים את ההסתדרות הציונית שם. בשנת 1921 הגיע לישראל והשתתף בסלילת כביש חיפה-ג’דה. בשנות העשרים החל לארגן תערוכות שהציגו את התוצרת התעשייתית בארץ ישראל. הקים את החברה לפיתוח כלכלי ‘מסחר ותעשייה’, ואת חברת ‘יריד המזרח’ שארגנה ירידי ענק בארץ ישראל. עם קום המדינה עבר לירושלים והחל בהקמת בנייני האומה, שבנייתם נמשכה תשע שנים. הקים את “המועדון העולמי לספריות עבריות” שייצא לקהילות הגולה ספריות בעברית. עמד בראש “מרכז התיירות”, ליקט וערך מסה על תולדות הציונות ברוסיה בשם “קציר”. נפטר בשנת 1973.

13. זיגפריד מוזס, 1887–1974, מבקר המדינה

זיגפריד מוזס נולד בגרמניה בשנת 1887, למד משפטים וכלכלה, היה פעיל בהתאחדות ציוני גרמניה ויושב ראש הארגון. עלה לישראל בשנת 1937. היה ממייסדי מכון ליאו בק בירושלים לחקר מורשת יהדות גרמניה. לאחר הקמת המדינה מונה לתפקיד מבקר המדינה ופרסם ב-1950 את דו”ח מבקר המדינה הראשון. נפטר בשנת 1974.

14. הנרי מורגנטאו הבן, 1891–1967, נשיא המגבית היהודית המאוחדת בארצות הברית

הנרי מורגנטאו נולד בשנת 1891 בארצות הברית, ושימש כמזכיר האוצר האמריקאי בתקופת ממשל פרנקלין דלאנו רוזוולט. סייע בעיצוב ובמימון תכנית ה”ניו דיל”, שחילצה את ארצות הברית מהשפל הכלכלי. מילא תפקיד מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית. אחרי פרישתו מתפקידו בממשל, הפנה את מרבית פעילותו לטובת העם היהודי. היה נשיא המגבית היהודית בארצות הברית וממקימי מפעל הבונדס. נפטר בשנת 1967.

15. אריה שנקר, 1877–1959, נשיא התאחדות בעלי התעשייה

אריה שנקר נולד בשנת 1877 באוקראינה, והיה מראשי תנועת חובבי ציון שם. עלה לישראל בשנת 1924 במסגרת העלייה הרביעית והיה מחלוצי תעשיית הטקסטיל בארץ. רכש את בית החרושת לודז’יה, הקים את התאחדות בעלי התעשייה בארץ ישראל וכיהן כנשיאו. נפטר בשנת 1959.

16. שמחה אסף (אוסובסקי), 1889–1953, רקטור האוניברסיטה העברית

שמחה אסף נולד ברוסיה בשנת 1889. שימש כראש ישיבה באודסה, ועלה לישראל בשנת 1921. אסף לא רכש השכלה אקדמית מסודרת אולם היה בקי בתורת המשפט. שימש כמורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים. כשנוסדה האוניברסיטה העברית ב-1925 שימש כמרצה לספרות הגאונים ולספרות רבנית. מונה לשופט בבית המשפט העליון וכיהן כרקטור האוניברסיטה העברית. נפטר בשנת 1953.